פסק-דין בתיק ת"א 19221-08

מבוא

1.                   התובע הגיש כנגד הנתבעות תביעה בסדר דין מקוצר המבוסס על ההסכם בינו לבינן. בכתב התביעה מבקש התובע השבה של דמי הפגיעה, קצבת הנכות מעבודה ומענק הנכות ששילם לנפגע, מ' ש' (להלן: "הנפגע"), בעקבות תאונת דרכים שאירעה ביום 15.10.01. סכום התביעה  הועמד על 141,945 ש"ח שהוא 55% מהסכום ששולם לנפגע.

2.                   התובע מציין בכתב התביעה כי הנפגע עבד כנהג שכיר בחברת "הרכב" חברה להובלה בע"מ, (להלן: "חברת הרכב") וכי המשאית שבה נהג היא בבעלות קואופרטיב הנמל החדש בע"מ (להלן: "הקואופרטיב").

3.                   הנתבעות הגישו בקשת רשות להתגונן ובה טענו מספר טענות. לאחר שנמסרו להן מסמכים נותרה לבירור טענה אחת והיא האם מדובר בתאונה שבמסגרתה נפגע עובד שנהג ברכב המעביד.

העובדות

4.                   מתוך המסמכים והראיות שהגישו הצדדים אין למעשה מחלוקת על כך שהרכב שבו נהג הנפגע, רכב מס' 4886700 רשום במשרד הרישוי כרכב בבעלות הקואופרטיב. עוד אין מחלוקת על כך שהתובע היה רשום כעובד של חברת הרכב וקיבל את שכרו ממנה.

5.                   מטעם הנתבעות הוגש תצהירו של מר גבי בן הרוש, שהוא מנכ"ל הקואופרטיב ולפיו הקואופרטיב, שהוא אגודה שיתופית,  היא חברת האם של חברת הרכב כמפורט בתדפיס רשם החברות. לטענתו של מר בן הרוש, במועד הרלוונטי לתביעה, חברת הרכב לא ניהלה פעילות עסקית עצמאית מהקואופרטיב אלא הייתה 'מעין' מחלקה של הקואופרטיב. בעניין זה הוא מפנה לדו"ח שנערך על ידי רואה החשבון שבו מצוין כי חברת הרכב הייתה בלתי פעילה לחלוטין. הוא מוסיף כי כל ההחלטות לגבי ניהול חברת הרכב התקבלו על ידי הקואופרטיב; הייתה זהות מוחלטת של המנהלים והעבודות שחברת הרכב ביצעה היו עבודות של הקואופרטיב ובהתאם להוראותיה של האחרונה. לדבריו רישום העובדים באופן שבו חלקם נרשם כעובדי חברת הרכב וחלקם כעובדי הקואופרטיב נעשה משיקולי מס ומשיקולים מקצועיים ובדרך כלל חברי הקואופרטיב נרשמו כעובדיו והעובדים השכירים כעובדי חברת הרכב.

6.                   העד מדגיש בתצהירו כי למרות שהנפגע היה רשום כעובד חברת הרכב ואת תלושי השכר שלו קיבל מחברת הרכב הרי שבין שתי החברות היו הסכמים מפורשים שבמסגרתם הושכרו שירותי הנהגים של חברת הרכב לקואופרטיב וכן הושכרו כל המשאיות של חברת הרכב לקואופרטיב. במסגרת ההסכמים האלה סוכם גם מפורשות כי הקואופרטיב נושאת בשכרם של נהגי חברת הרכב. בעניין זה הוא מפנה לדו"ח של רואה החשבון בו כתובים הדברים אף שההסכמים עצמם לא אותרו.

7.                   בתצהיר משלים שהגיש הוא מתקן את התצהיר הראשון ומבהיר כי אין זה נכון שחברת הרכב לא הייתה ואינה לא קיימה פעילות עסקית עצמאית ונפרדת מהקואופרטיב.

8.                   לתצהיר ולתצהיר המשלים צורף הדו"ח הכספי של חברת הרכב ממנו נלמד (ביאור 9) כי חברת הרכב משכירה לקואופרטיב את כל כלי הרכב תמורת דמי שכירות יומיים וכן נרשם בו כי הוצאות שכר העבודה של הנהגים כולל התוספות הסוציאליות המשולמות בפועל מוחזרות לחברת הרכב על ידי הקואופרטיב. עניין זה עולה גם מעמוד 10 לדו"ח הכספי.

9.                   בחקירה הנגדית של רואה החשבון שערך את הדו"ח בפועל, מר מרדכי דייג, אישר האחרון כי חברת הרכב הייתה חברה פעילה; היו לה עובדים; רכוש קבוע; הכנסות; הוצאות והשקעות (עמ' 2). הוא הבהיר כי פעילות חברת הרכב כללה את העברת העובדים לקואופרטיב תמורת העלות המדוייקת של העסקתם והשכרה של כלי רכב (עמ' 3). בתשובה לשאלה מדוע נעשה הדבר בצורה כזו הוא הניח כי מדובר ב'שיקולי מס של שנות השישים'. עוד הובהר כי הלקוח היחידי של חברת הרכב הוא הקואופרטיב (עמ' 3).

10.               מר בן הרוש אמר בחקירה הנגדית כי השיקולים לפעילות בדרך זו היו 'שיקולי מס' (עמ' 5) וכי מדובר בהחלטה הסטורית שנבעה מכך שאגודות שיתופיות לא העסיקו עובדים שכירים ולכן הוקמה חברת הרכב (עמ' 5). הוא הוסיף כי מתוך ששים משאיות היו אחת או שתיים בבעלות חברת הרכב אך המשאית שבה אירעה התאונה הייתה בבעלות הקואופרטיב (עמ' 5). הוא ציין כי חברת הרכב לא סיפקה שירותים לגופים אחרים אלא עבדה רק עבור הקואופרטיב. השילוט על המשאיות כולן היה של הקואופרטיב והלקוחות, כלשונו, 'לא ידעו מי זה הרכב אלא רק מי זה הנמל החדש' (עמ' 7 ).

השאלות העומדות להכרעה

11.               השאלה המרכזית המתעוררת במקרה זה היא האם יש לראות בקואופרטיב כמעסיקו של הנפגע והאם הנתבעות, המבטחות את המשאית שבבעלות הקואופרטיב,  הן מבטחות המעביד של הנפגע (סעיף 4 (א') להסכם).

12.               הנתבעות העלו טענה נוספת ולפיה יש להרים את המסך בין הקואופרטיב לחברת הרכב ולראות את שתיהן כמערכת אחת אליה משתייכים כל המשאיות והעובדים ללא קשר לזהות מי שרשום כבעליה של כל משאית וכמעסיקו של כל אחד מהעובדים.

האם  הקואופרטיב הוא המעביד של הנפגע

13.               התובע נסמך בטענותיו על פסיקת בית המשפט העליון בע"א 6657/95  רותם דשנים אמפרט נגב בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי , (פורסם במאגרים, 11.11.96), (להלן: "רותם דשנים") וכן ברע"א 10453/07  המוסד לביטוח לאומי נ' אריה חברה ישראלית לביטוח (פורסם במאגרים, 21.1.10) (להלן: "אריה"). בהסתמך עליהם ועל הגדרת המעביד טוען התובע כי יש לראות כמעביד את 'מי שחייב בתשלום דמי הביטוח' ובמקרה זה מדובר בחברת הרכב.

14.               בא כוח התובע התייחס בסיכומיו להערה שהעיר כב' המשנה לנשיאה, א' ריבלין, בעניין אריה ולפיה 'ניתן לגרוס כי במקרים מסוימים יש טעם בהפעלת מבחן מהותי לעניין מיהות הגורם המשלם את דמי הביטוח הלאומי, להבדיל ממבחן פורמאלי גרידא' (שם, פסקה 5) אך הוא סבור כי הפרשנות שניתנת לכך על ידי הנתבעות איננה נכונה.

15.               הוא מפנה לכך כי מדובר בתביעות לפי ההסכם שמטרתו מניעת התדיינויות דוגמת זו המתנהלת בתביעה; הוא מציין כי חברת הרכב שילמה את דמי הביטוח; הציגה את עצמה כמעסיק במסמכים שהוגשו לתובע; ואין סיבה שלא ללמוד מכך כי היא זו שנחשבת מעביד לצורך ההסכם. עוד טען בא כוח התובע כי המדובר בחברה אמיתית, שהוקמה משיקולי תועלת ולצורך אינטרסים כאלה ואחרים, ולא כי מדובר במשהו פיקטיבי שאין לו קיום עצמאי. חיזוק לעמדתו מוצא התובע גם בכך שהקואופרטיב וחברת הרכב טרחו להסדיר את היחסים ביניהם בהסכמים כתובים.